היסטוריה
תקציר סיפורה המופלא של הקהילה האדומה בירושלים, המנהלת כיום בעצמה את אחד ממועדוני הכדורגל הוותיקים בארץ – מתחיל ב-1926.
"מרכז הפועל", ארגון הספורט של הסתדרות העובדים, היה אחראי להקמת הקבוצה. על החולצות האדומות של השחקנים התנוסס סמל הפטיש והמגל. ב-1928 כבר רשמה תואר ראשון וזכיה בגביע "ראע'ב נשאשיבי" בטורניר ירושלמי על שם ראש העיר. הליגה עצמה, "הליגה הארץ ישראלית בכדורגל" נפתחה ב-1931-32 כאשר משחק הבכורה הסתיים בהפסד צורב של 0:8 נגד מכבי החשמונאי ירושלים, ואותת כנראה שקל לא הולך להיות פה.
הקבוצה התנדנדה בעשורים הבאים של המאה הקודמת בין שתי הליגות העליונות, כשעונות שיא נרשמו ב-1941-42 (מקום 3 בליגה הראשונה), וב-1959-60 (מקום 4 בתום העונה הסדירה).
שנות ה-50 היוו את שנות השיא של היריבות העירונית הגדולה עם בית"ר, כאשר ההרכב של אוהדי הפועל כלל בוגרי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, אנשי ועובדי ההסתדרות ותושבי שכונות דרום העיר מקטמון, המושבה הגרמנית, בקעה, קריית יובל, בית הכרם וכו'. החלוקה הגיאוגרפית קיבלה ביטוי בשטח ב-1955 עם המעבר מימק"א למגרש "קטמון". תקופה זו גם הביאה עימה דור חדש של אוהדים שנסחפו אחרי הפועל מתוך אהבה לכדורגל ורצון להזדהות עם הקבוצה הטובה בעיר.
הדרבי הירושלמי הראשון בליגה הבכירה התקיים ב-1969 עם ניצחון 3:1 לאדומים. התוצאה נתנה ביטוי לעובדה שבהפועל צמח באותם ימים דור שחקנים שלימים היה אחראי לתור הזהב של המועדון: הקפטן צבי סינגל, נחום תא-שמע, האחים בנבנישתי, אברהם בן דוד, ציון תורג'מן כאשר הכוכב על הדשא היה אלי בן רימוז' – מהכדורגלנים הישראלים המלהיבים שנראו במגרשנו. דמות משמעותית על ומחוץ למגרש היה עלי עות'מאן – השחקן הערבי הראשון ששיחק בליגה הבכירה ובנבחרת ישראל (יחד עם ג'ימי טורק). עם החיבור הפיזי למזרח העיר ב-1967, עות'מאן גם סימל ופעל ליצירת קשר הדוק ורב שנים בין הפועל ירושלים לתושבי העיר הערבים.
עונות של כדורגל מעורר ואטרקטיבי הגיעו לשיאן בעונת 1972-73 תחת הדרכתו של אמציה לבקוביץ', בה סיימה הקבוצה במקום ה-3 בליגה וזכתה בגביע המדינה הראשון והיחיד בתולדותיה מול הכח רמת גן. למחרת הזכייה זעקו הכותרות "ירושלים של זהב!" כך על פי דיווחו של צבי קאופמן (מעריב):
❞ בזכות אחד עשר גיבורי הגמר, כדורגלני הפועל, אשר.. העניקו למועדונם שבקטמון, ולבירת ישראל, את הגביע הראשון שלהם.. הודות לניצחון חלק, מרשים ומוחץ על האלופה הכח מכבי רמת גן בשיעור 0:2. ❞
והאוהדים?
❞ אלפי ירושלמים שכורי ניצחון, שרים בגרונות ניחרים.. לא מצאו שלווה ביציעים.. נתנו פורקן להתרגשותם.. זינקו לכר הדשא.. הסתערו על כדורגלניהם באדום לבן.. זו הייתה שמחה אדירה, שאולי רק ירושלמי יבינה.. ❞
שנים אלו, בהן ריתקה הפועל ירושלים למשחקיה אלפי אוהדים מול יריבות מובילות, הגיעו לסיומן בירידת ליגה בעונת 1978-79. הקריאה המיתולוגית, "אבל בהסתדרות!", אותה אימצו אוהדי בית"ר, מעולם לא הייתה כואבת יותר עם הזכייה של היריבה המושבעת בשני גביעי מדינה וביסוס מעמדה ההגמוני בבירה.
ההידרדרות המקצועית לוותה במכירת המגרש בקטמון לחברת "חפציבה" בבעלות מרדכי יונה לטובת כיסוי חובות הקבוצה, ומתחילת שנות ה-80' חזרה הקבוצה לשחק בימק"א, ולשקוע אל אפרוריות הכדורגל הישראלי.
בתחילת שנות ה-80 כבר התקבעה מציאות בה בית"ר היא הקבוצה המובילה בעיר כשהפועל מתנדנדת בין הליגה הלאומית לארצית. בתחילת העשור עוד נרשם ניצחון גדול בדרבי כשעלי עות'מאן מוחק שער עצמי בשער ניצחון. אבל בהמשך הפועל יורדת ועולה פעמיים בין הליגות, בעוד בית"ר זוכה באליפות ראשונה ושני גביעים. שיאה של הנדנדה התרחש בעונת 1986-87. הפועל פתחה עם נקודה ב-6 משחקים, שייע פייגנבויים הגיע לאמן והצעיד את הקבוצה למקום הראשון שני מחזורים לסיום ביתרון 3 נקודות על צפרירים חולון. במחזור ה-29 קרב ישיר כששלומי מלכה מעלה בדקה ה-83 ל-1:0 והשמפניות כבר נפתחות. שער שוויון בתוספת הזמן שובר את הלב אך עדיין תיקו בשעריים היה מאפשר עלייה במחזור האחרון. אלפי ירושלמים נוסעים לרחובות לראות הפסד 1:0 שובר לב לשעריים במשחק שייזכר וייחקק כ"טראומת שעריים". עונה אחרי הפועל דורסת את הליגה הארצית וחוזרת ל-4 עונות בליגה הלאומית בעונה שעליה נכתב השיר – "הפועל ירושלים עם הראש והרגליים".
אחרי פרישתם של הנפילים משנות ה-70 הבמה עוברת ללא עוררין לכוכב הקבוצה באותן שנים – מישל דיין. דיין משחק כעושה המשחק שכל כדור עובר דרכו, מרבה לכבוש ולבשל, שובר את הבצורת בניצחונות דרבי ומנצח בשנת 1988-89 2:0 בצמד שערים, ואף זוכה לזימון קצרצר לנבחרת ישראל. קבוצת הנוער מספקת שחקנים רבים שיהוו שלד לקבוצה לשנים. יאיר אסייג, דודו דהאן, מורדי ועקנין ועופר יחזקאלי הם הראשונים ואחריהם בסוף העשור מתחילים להשתלב גם עמר סלמן ואמיר גולה.
בעונת 1991-92 חנכה הפועל ירושלים את אצטדיון טדי רחב הידיים, ומעט לאחר מכן, על רקע התפרקות ההסתדרות מנכסיה, נמכרת הקבוצה ליוסי סאסי ב-1995. לניהול ולבעלות צורף בהמשך גם ויקטור יונה, אולם למגינת לב האוהדים פצחו השניים תוך שנים ספורות במאבקים פנימיים ובפעולות שנראו כזלזול בלב הפועם של קהילת האוהדים. עם זאת, בסוף הניינטיז עוד יכלו האוהדים גם ליהנות מקבוצה אדומה לוחמת וגאה, שהגיעה לשיאה במסע לגמר הגביע של 1997-98. 8,000 אוהדים אדומים באצטדיון רמת גן ראו את הקבוצה בהובלת הקפטן אמיר גולה נכנעים למכבי חיפה בתוצאה 0:2.
בעונה האחרונה של המילניום מצאה את עצמה הקבוצה בהתדרדרות שיא. מישל דיין נטל את שרביט האימון מידיו של יוסי מזרחי, הניהול השערורייתי והנתק מהקהל נמשכו והחריפו, והפועל ירושלים ירדה ליגה בעונה מבזה במיוחד. מאז לא באה עוד בשערי ליגת העל (שמנתה בעונה ההיא 14 קבוצות).
בעונת 2002-3 עוד החמיצה הפועל הזדמנות אחרונה לעשות כן, במחזור הסיום ברעננה, ומאז התנדנדה בין הליגות השנייה והשלישית, ללא תקווה ממשית לתקומה. משחקי הקבוצה נערכו לעיני מאות צופים במקרה הטוב, המקומונים היו מלאים בסיפורים מכוערים על הנעשה במועדון, ובמשחק פתיחת עונת 2006-7 נתקלו האוהדים בשערים סגורים מכיוון שאף אחד לא שילם לחברת האבטחה. הירידה המשפילה לליגה השלישית בסיום אותה עונה יצרה ייאוש יוצא דופן. מתוך הייאוש ותחושת חוסר האונים הלכה והתגבשה בקרב יותר ויותר אוהדים ההכרה ש"הגיע הזמן לעשות מעשה".
בשנת 2007, לאחר מאבקים רבים בין סאסי ליונה, הגיעה ההכרה כי בעלי המועדון לא ישחררו את אחיזתם בקבוצה. החשש כי הפועל ירושלים בדרך לכלייה הביאה את אוהדי הקבוצה להחלטה היסטורית: לקחת את גורלם בידם. היה זה אקט חריג לגמרי בנוף: אוהדים מחליטים להקים קבוצה אחרת, בבעלותם הבלעדית, במודל ניהול דמוקרטי, במטרה לשמר את רוח המועדון – ולרשת אותו.
בתחילה הם ניסו לרכוש את המועדון מידי יוסי סאסי וויקטור יונה, אך כשכשלו המגעים חברו לקבוצת הפועל מבשרת ציון/אבו גוש, וכעבור שתי עונות החליטו על הקמת קבוצה עצמאית לגמרי, הפועל קטמון ירושלים, בליגה ג' דרום. במשעולי הליגות הנמוכות החל לו מסע ארוך לשיקומה של הפועל ירושלים.
במקביל, יצקו מקימי קטמון תכני חזון חברתי ייחודי בכדורגל המקומי: ערכים של סובלנות, ליברליזם, התנגדות לאלימות וגזענות, דו קיום יהודי-ערבי, פמיניזם, פרו-להט"ביות. כל אלה מצאו ביטוי בשלל פעילויות התנדבות ועשייה קהילתית, שקנו לקטמון אוהדים חדשים ותומכים רבים, כמו גם הד בארץ ובעולם.
כעבור 4 שנים בעונת 2013-14 הגיע המסע של קבוצת הבוגרים של הפועל קטמון ירושלים אל הליגה הלאומית. מלבד ירידה אחת לליגה השלישית, היא התקבעה כחברת צמרת בליגה המשנה עם מחלקת נוער ענפה ומושקעת המהווה כיום את היסודות המוצקים של המועדון.
חלק מאוהדי הפועל ירושלים בחרו בעת הפיצול של 2007 להישאר עם קבוצתם המקורית. הם המשיכו לתמוך בקבוצתם, ופעלו בכדי לשמר את הפועל ירושלים למול תהליך הכלייה שהובילו הבעלים.
הקבוצה נלחמה על מקומה בליגה הלאומית, כאשר בעונת 2009-10 ירדה לליגה א' אך הצליחה לשוב ללאומית תוך עונה. בשנים אלו חוו האוהדים רגעים מרגשים, כמו החזרה של הבן האובד עידן טל לאדום-שחור, וגם ראו ניצחונות מתוקים, כמו הדחתה של מכבי תל אביב במסגרת גביע המדינה.
הפיצול והדם הרע בקהילה האדומה הגיע לשיאו במשחקי ה"דרבי" שזימנו מפגשי הליגה בין הפועל ירושלים לבין הפועל קטמון ירושלים. שבעה כאלה נערכו לאורך השנים, ב-3 ניצחה קטמון, ב-2 הפועל ירושלים, 2 הסתיימו בתיקו, אבל הסיכום של המשחקים האלה היה ברור: כל הצדדים הפסידו. ביציעים שרר בעיקר עצב רב והקרע בין האוהדים היה עמוק.
חוסר ההשקעה מצד ראשי הקבוצה, החובות הגדולים, הסכסוכים המשפטיים והניהול הכושל הובילו את הפועל ירושלים במהרה אל תהומות הכדורגל הישראלי. בסיום עונת 2018-19 מצאה עצמה הקבוצה בעברי פי פחת, אחרי שירדה לליגה הרביעית, ליגה ב'. החובות הכספיים הכריעו, הקבוצה לא נרשמה לעונת המשחקים 2019-20, ולמעשה חדלה מלהתקיים.
לאורך השנים פעמה בלב האוהדים התקווה שישובו ליציע אדום אחד ומאוחד. שנת 2020 הביאה את התקווה לכדי מימוש: פירוקה של הפועל ירושלים אפשרה לעמותת האוהדים של קטמון לרכוש את זכויות השם המקורי, ולהזמין את כלל האוהדים להתכנס מחדש תחת מערכת תקינה, יציבה ועצמאית אותה הקימו האוהדים במהלך השנים, ושמבטיחה את המשך עתידה של הפועל ירושלים; תוך שימור והשרשת המעורבות הקהילה ושאיפה מוצהרת לשוב ולהיות לקבוצה דומיננטית בכדורגל ישראלי.
זה קרה: עוד לפני תום עונת 2020-21 הגשמנו יחד חלום בן 21 שנים כשהפועל ירושלים העפילה לליגת העל. הקבוצה תקעה יתד בבבמה המרכזית, ואחרי שנת בכורה מאתגרת כבר קבעה בעונת 2022-23 הישג שיא: מקום 4 בליגה, הגבוה ביותר שידענו מאז 1977-78.
עונת 2023-24 המשיכה את המגמה, ועמדה בסימן שני נצחונות פנטסטיים במשחקי דרבי, והמשך התבסססות על תוצרת מקומית נהדרת לצד צעירים כשרוניים שמוצאים בית אדום, איתן ואופטימי בבירה.
המסע הושלם. והוא רק החל.
שחקני העבר הבאים, שריגשו אותנו על הדשא לאורך השנים, נבחרו בעונת 2022-23 על ידי חברי העמותה ל"היכל התהילה" שלנו. כולם מוזמנים מדי משחק בית כאורחי הכבוד:
אייל אברהמי, מוטי אוחיון, ציון אוחנה, ליאון אזולאי, אבי אלקובי, שלומי אלקובי, יאיר אסייג, יעקב בוזגלו, דודו בוקר, יוסי ביטון, אברהם בן דוד, ישי בן הרוש, דודו גני, יניב בן הרוש, צדוק מן משה ז"ל, אלי בן רימוז', מיקי בן שטרית, יואב בסון, אריה בראשי, אמיר גולה, דודו דהאן, דדו דהן, ציון דהן, מישל דיין, שלומי דנינו, שלמה הוד, מוטי ויצמן, מורדי ועקנין, מריו זוכוביצקי ז"ל, יעקב זכריה, ציון זקן, חיים חדד, רמי חנוני, אסי טובי, עידן טל, עופר יחזקאלי, מרדכי כהן, שאולי כהן, אלי לוי, גילי לוי, דורי לוי ידיד, חיים לוין, שלמה מהטבי, מומו מזרחי, מוטי מזרחי, כפיר מלול, שלומי מלכה, מוטי מנחם, ויקי מנצור, נצח מסובי, אדיר מעודה, יצחק מרילי, ציון מרילי, גיא משעל, שוקו נומדר, מאיר נחמיאס, תומר סולטן, רם סטי, צבי סינגל, מוסא סלמן, חמודי סלמן, עמר סלמן, מעוז סמיה, עלי עותמן, אופיר עזו, אסף עזו, מנשה עלאווה, שלומי עמר, יהודה עמר, אופיר עמרם, צבי פוזננסקי, שייע פיינגנבוים, עוז צבאג, צדוק צדוק, חגי קול, עוגן קורבי, יוסי קזז, בני קרוצ'י, מני קרוצ'י, גוסטבו קרנקו, דן רומן, אבי רחמין, רונן שוויג, שלומי שטיקר, גיורא שי, אלי שכטר, יוגב שמעון, שחר שמש, אריה שפירא, ארצי ששון, אריק ששון, אשר ששון, נחום תא שמע, יוסי תא שמע, יהודה תובל ז"ל, ציון תורג'מן.
ההיסטוריה שלנו
Channel info
